מי מעכב אותך?
אחת הבעיות שיש לנו עם הבחירות כרגע היא שהן ארוכות מדי. לנסות לצפות ממועמד שיצליח יותר משנה מבלי לגרום לעצמו להיראות כמו מטורף הוא כמעט בלתי אפשרי. זה לא פחות קשה לנשיא... כולם תוהים מי מנהל את המקום הזה מכיוון שהוא כל הזמן על הכביש ומנסה להיבחר. וכל שנייה מכל שלב בכל נאום מנותחת עד מוות עד כדי גיחוך עד שהתקשורת שלנו יכולה למצוא איזו פיסקה של נושא להתנפל עליו. זה דוחה.
אני לא מועמד, אבל הצגת עצמך במדיה החברתית פותחת אותך לאותה בדיקה. ככל שאתה ממשיך לכתוב, לצייץ, לעדכן ולשתף, הסיכוי שתעשה מעצמך טלטלה מתקרבת ל-100 אחוז. אם אף פעם לא תעשה זאת, אתה פשוט לא מכניס את הלב והתשוקה שלך לזה. אני מכניס את הרגל לפה כל הזמן. יום אחד אספר לאנשים שיש אין חוקים לרשתות החברתיות, אז אני אעשה זאת לצעוק על כולם ב-Google+ על הדרך שבה הם משתמשים בו.
הרבה אנשים (וחברות) היו מתכווצים מהמחשבה להיקלע לסתירה כזו.
לא אני.
למה? אני אפילו לא אתן לפחד להיראות כמו אידיוט למנוע ממני לבטא את עצמי. אם אתה לא אוהב את זה, כמו כריס ברוגן הגיב... אתה יכול לשחרר אותי מהמעגל שלך.
פגשתי שני אנשים מדהימים ב-BlogWorld Expo ואני רוצה להזכיר אותם כאן. אחד היה עיישה טיילר, אדם עם כל כך הרבה כשרונות (כולל השנינות המהירה ביותר שראיתי אי פעם) אני אפילו לא יכול לרשום אותם.
אחרי הנאום המרכזי, במקרה ישבתי עם מיס לורי, סלבריטאית הידועה בעבודתה ב-PBS ובעבודתה המתמשכת במדיה החברתית, בתקשורת ובחינוך. בילינו שעות בשיחה... ואפילו התברכתי לחלוק מונית עם העלמה לורי הבוקר! אני אפילו לא יכול לתאר במילים כמה מדהים היה לדבר איתה.
מעניין… ה שני אנשים שעשו עליי רושם בל יימחה היו מבריקים, חזקים, שחורים, נשיים ויפים. עכשיו - לפני שתתחיל לזרוק את בדיחות הזקן המלוכלכות שלך, אני אנתק אותך שם. זה לא היה היופי שהביא אותי... זה היה האומץ מעורר היראה של שתי הנשים האלה. חשבתי שקשה לי לצאת החוצה, אבל אני אפילו לא יכול לדמיין את כל הדברים שהיו יכולים לעכב את עיישה ומיס לורי. זה לא האט אותם. הם פתחו שביל בכל מקום הם הלכו. והמדיה החברתית היא רק הדבר הבא עבורם לכבוש (הם כבר בדרך!).
לא הפסקתי לחשוב על זה.
אחד הדברים שהניעו את הצמיחה שלי בתעשייה הזו בשנים האחרונות הוא היכולת שלי לעבוד מעבר לפחד מכישלון. פשוט הפסקתי להקשיב לאנשים שאמרו לי שאני לא יכול, לא רוצה או לא צריך. הפסקתי להקשיב לעמיתים, לחברים ואפילו למשפחה. צעדתי קדימה בכל מקרה. אנשים... אני בן 43! זה כמה זמן לקח לי להתגבר ולצעוד קדימה. גם היום, כשמישהו אומר שאנשים מדברים מאחורי הגב שלי או שהם חולקים שמועות, אני לא נסוג - אני תוקף. הפחד שיתק אותי במשך 20 שנה. זה גנב לי לפחות חצי מחיי, הן האישיות והן המקצועיות. אני לא חסר פחד, אבל אני לעולם לא אתן לפחד לעצור אותי שוב.
עם זאת, אני מטומטמת לגמרי בהשוואה לאישה ולמיס לורי. שניהם צללו לרשתות החברתיות ללא קבוצת תמיכה (הייתי מוקף בגיקים). שניהם הגיעו ממדיה מסורתית שבה המדיה החברתית נתפסה (ועודנה) בספקנות. שתיהן נשים, מבחינה תרבותית יש שם פער בין נשים וטכנולוגיה. לשניהם היה רזומה מרשים והמשך צמיחה בקריירה מסורתית. שלא לדבר על כך שהתעשייה הזו היא לא בדיוק מגנט למגוון.
אבל הם עשו את זה בכל זאת.
למה? בהקשבה להם, זה בגלל שהתשוקה והחזון שלהם לראות שיש הזדמנות בתעשייה הזו היו הרבה יותר גדולים מכל פחד שהיה להם (אני אפילו לא יודע אם הם פחדו!). עיישה ניסחה את זה בצורה מושלמת בהשמדת המפתח הסופי... לעזאזל אותם היא אמרה. התלהבתי כשהאזנתי לזה כי זה מה שאמרתי בפנים בכל פעם שמישהו דיבר מאחורי הגב שלי על האבדון הממשמש ובא שלי.
אתה צריך להבין שבשנייה שאתה מפריד את עצמך מהעדר, אתה שונה. העדר רוצה למשוך אותך בחזרה פנימה. הם לא רוצים שתברח קדימה. הם רוצים לעצור אותך. אתה לא יכול לתת להם. למזלכם, יש עוד כאלה כמוכם שיעזרו לכם. כשביליתי עם החברים שלי ב BlogWorld אקספו, גיליתי שאני בבית עם אנשים שרצו שאצליח. ואני רוצה שגם הם יצליחו.
מי מעכב אותך? אני יודע מה אתה יכול להגיד להם... פשוט תשאל את עיישה.